פסק-דין בתיק ת"א 2408-07

1.         בתביעה זו עותרים התובעים, יורשיו של המנוח חורי והיב (להלן: "המנוח") לפינוי וסילוק ידי הנתבעים, מחלקו של המנוח במקרקעין המצויים בואדי עקברא והידועים כגוש 19655 חלקה 1 בכפר פסוטה, והעברתו כשהוא פנוי מכל חפץ ו/או אדם לחזקתם. עוד עותרים התובעים לחיוב הנתבעים בדמי שימוש במקרקעין על סך 18,000 ש"ח. 

2.         התביעה במקורה הוגשה על ידי המנוח אשר נהרג בתאונת דרכים. היורשים באמצעות ב"כ הגישו כתב תביעה מתוקן הזהה לכתב התביעה המקורי וענייננו בסעדים האמורים. הנתבע 2 הגיש הודעת צד ג' כנגד התובעים והנתבע 1. בהתאם להחלטה מיום 3.7.2011 בפסק דין זה תינתן התייחסות גם לבקשתו של הנתבע 2 לפיצול סעדים.

העובדות בקצרה

3.         בשנת 1997 התקשרו התובע והנתבע 1 בהסכם ולפיו העמיד התובע לרשות הנתבע 1 שטח של 1,500 מ"ר שטח מן המקרקעין שבבעלותו והנמצא במרכז חלקה שלנתבע 1 זכויות בה (להלן: "החלקה" ו "השטח" בהתאמה) לצורך נטיעת עצי אפרסק, וכנגד תשלום תמורה אשר גובהה שנוי במחלוקת בין הצדדים. אין מחלוקת, כי הנתבע 1 לא שילם כל תמורה. התובעים לא הציגו הסכם חתום.

4.         בשנת 2002 התקשרו הנתבעים 1 ו-2 בהסכם (הסכם בכתב מיום 10.11.2002) לפיו הושכרו לנתבע 2 זכויותיו של הנתבע 1 בחלקה לצמיתות לרבות בשטח אשר למנוח לכאורה זכויות בו ובסך הכל 13 דונם אדמה חקלאית. ועד מושב אלקוש נתן הסכמתו בכתב להתקשרות בין הצדדים, בזו הלשון: "הריני להודיע בזאת שלאגודה אין כל התנגדות להחכיר את מטע האפרסק השייך למר אילן אליהו למר כהן עמוס.." (הסכמה מיום 11.11.2002).

5.         בשנת 2005, ולמעשה בחלוף כשלוש שנים מיום רכישת הקרקע על ידי הנתבע 2, פנה המנוח  לנתבע 2 בבקשה לקבלת תמורה מפירות היבול כפי שסוכם בינו לבין הנתבע 1. הנתבע 2 סירב בטענה כי הוא אינו צד להסכם בין התובע לנתבע 1. לטענת התובעים, במהלך השנים נעשו פניות נוספות לנתבעים לתשלום דמי שימוש. התובעים צירפו לכתב התביעה מכתבי דרישה בכתב לנתבעים [לנתבע 1 מיום 14.5.2005, ולנתבע 2 מיום 19.11.2005] אשר לטענתם נשלחו להם עוד קודם להגשת כתב התביעה ולטענתם לא נענו על ידי הנתבעים.

6.         לאחר הדברים האלה, הוגשה התביעה דנן שעניינה כאמור סילוק ופינוי הנתבע 2 מן השטח וחיוב הנתבעים בסכום של 3,000 ש"ח לשנה ובסך הכל בסך של 18,000 ש"ח נכון למועד הגשת התביעה.

טענות הצדדים

7.         לדידי התובעים, על הנתבעים להשיב להם את החזקה בחלקה הנמצאת בבעלותם, הנתבע 2 אשר מחזיק בשטח הודה כי מוכן להשיב את החלקה לבעליה ולפיכך על בית המשפט להורות לנתבעים לסלק ידם מהחלקה לאלתר. באשר לדמי השימוש, בהתאם לטיוטת ההסכם שהוצגה, זכאים הנתבעים למחצית התמורה שתתקבל ממכירת היבול מדי שנה, ועל כן על בית המשפט לפסוק להם דמי שימוש שנתיים על סך 2,700 ש"ח לשנה החל מהשנה הרביעית (שכן בשלוש השנים הראשונות המטע לא מניב) וזאת בהסתמך על חישוב שערכו בהתאם להודאתו של הנתבע 2. באם בית המשפט לא יכיר בהסכם שנכרת מבקשים התובעים כי יפסקו להם דמי שימוש ראויים על דרך האומדן על סך של 2,000 ש"ח לדונם לשנה. לטענת התובעים בסיכומיהם, זכאים הם לדמי שימוש שעשו הנתבעים בחלקה משך 14 שנה. לטענתם, התנהלות הנתבעים בתיק הביאה להימשכות ההליכים אשר הסבה להם הוצאות ואובדן הנאה והכנסה מהחלקה משך שנים ארוכות.

8.         הנתבע 1 אינו מכחיש כי התובע הינו בעל הזכויות במקרקעין ואולם נטיעת העצים הייתה בהסכמת המנוח אשר שטחו היה מוזנח. הנתבע 1 אף אינו מכחיש כי נכרת חוזה בין הצדדים ואולם לטענתו המדובר בהסכם בעל פה, על פיו התחייב הנתבע לשלם לתובע סך של 100$ לשנה בעבור השימוש בשטח, ובתנאי שהמטעים יישאו רווחים. מאחר שעד לשנת 2002 לא צמחו לנתבע 1 רווחים מן היבול הרי שהוא לא חייב מאום כלפי המנוח. מאז שנת 2002 השטח בשימושו של הנתבע 2. לטענתו, הוא יידע את הנתבע 2 מפורשות על כך שבחלקה המיועדת למכירה נמצא שטחו של המנוח. עוד לטענתו הוגשה התביעה בשיהוי ובחלוף תקופת ההתיישנות (ולמעשה בחלוף כ-10 שנים מן המועד שנולדה העילה).

9.         טענתו המרכזית של הנתבע 2 הינה, כי התובעים כלל לא הוכיחו את זכויות הבעלות בשטח נשוא המחלוקת. גם המדידות שהובאו מטעם המודד מטעמם לא מלמדות על התאמתן למצב המאושר במרכז מיפוי ישראל, לפיכך אף לא ניתן לדעת מה טיבם של המקרקעין (אם מוסדרים אם לאו). הנתבע 2 בהגינותו טען כי ניתן להתיר לתובעים לצרף ראיה גם לאחר שלב הסיכומים להוכחת בעלותם. לגופו של עניין, טוען הנתבע 2 כי הוא פעל בתום לב ברכשו את המקרקעין שבמחלוקת והשקעותיו במקרקעין נעשו על בסיס הסתמכותו בתום לב על ההסכם שנערך בינו לבין הנתבע 1 ולפיו הועברו המטעים בחלקה לבעלותו של הנתבע 2 לצמיתות, ובהסתמך על הסכמתו של ועד אלקוש. רק בשנת 2005 ולמעשה בחלוף כ-3 שנים ממועד רכישתו את הקרקע, פנה המנוח לנתבע 2 והודיע לו כי יש לו שטח בחלקת המטעים של הנתבע 1 שבעטיו עליו לשלם לו דמי שימוש. הנתבע 2 לא נעתר לבקשה זו שכן אינו צד להסכם בין הנתבע 1 למנוח, מכל מקום פניה זו נעשתה לאחר כ-3 שנים חרף הודאתה של אשת המנוח כי היא מבקרת במטעים השייכים לה ורואה את השטח נשוא כתב התביעה מדי יום ביומו. דרישתו של המנוח לפינוי וסילוק יד נודעה לנתבע 2 לטענתו רק עם הגשת כתב התביעה ולמעשה במועד 19.4.2007 [מכתב ההתראה שצורף לכתב התביעה מיום 19.11.2005 מעולם לא נתקבל אצלו]. לטענתו, על פי מאזן האינטרסים יש להעדיף את חזקת הנתבע 2 בשטח. לטענתו, המנוח והנתבע 1 פעלו בחוסר תום לב. מכל מקום, התביעה הכספית לא הוכחה ומחמת התיישנות היא חלה רק 7 שנים לאחור. עוד לטענתו, יש לחייב את הנתבע 1 בגין כל סכום בו יחויב הנתבע 2 לרבות זכות פיצוי וקיזוז לנתבע 2 מהנתבע 1 בגין כל נזקים שיגרמו לו אם וככל שיורה בית המשפט על פינוי השטח על ידו.     

10.        הנתבע 2 הגיש הודעת צד ג' כלפי התובעים והנתבע 1, בטענת העדר יריבות כלפי התובעים, ומכל מקום בטענה כי אם יחויב לשלם להם תשלום כלשהו הרי שעל הנתבע 1 יהא לשפותו בגין כלל הנזקים שיגרמו לו, וכל סכום בו יחוב כלפי התובעים יקוזז מסך השקעתו במטעים וההפסדים העשויים להיגרם לו כתוצאה מפינויים.  

דיון

11.        נקודת המוצא בתביעה לסילוק יד הינה הוכחת בעלות התובעים על השטח שבמחלוקת. עד לשלב הסיכומים לא הוכחה זכות הבעלות של התובעים בשטח הספציפי בו עסקינן. 

12.        התובעים צירפו צילום מן הרישום בפנקס הזכויות ממנו עולה כי שטח בגודל של 3.002 דונם בחלקה 1 בגוש 19655 בכפר פאסוטה הינו בבעלות המנוח. בהערות רשם המקרקעין צוין, כי המדובר ב"קרקע מזרע". עיון בנסח הטאבו מותיר סימני שאלה באשר למהות הקרקע וייעודה, האם לחקלאות ו/או למגורים. עוד לא ברור, היכן ממוקמים המקרקעין הנטענים.

13.        אמנם לתצהירה של התובעת 1 צורף תשריט מדידה שנערך על ידי מר שאהין ראפת, מודד מוסמך ולפיו שטח בן 1,300 מ"ר אשר סומן בתוך חלקת הנתבע 1 שייך לתובעים. לתשריט זה לא צורף "טופס 5" כנדרש בתקנה 49(ד) לתקנות המודדים (מדידות ומיפוי), תשנ"ח -1998, המאשר כי התשריט מהווה העתק נכון של מפה קיימת וכי כל הפרטים בו זהים לפרטים המופיעים במיפוי המקורי. המודד אף אינו מציין את מספר המפה עליה התבסס ואת תאריך המפה כפי שמופיע במיפוי המקורי. איני יכולה להתעלם מן החשש אותו מעלה הנתבע 2, כי בהעדר ציון פרטים אלו, יכול והסתמך המודד על מפה אשר כלל אינה מאושרת במרכז מיפוי ישראל. כמו כן, ראוי היה לצרף אף בבחינת למעלה מן הצורך את המפה מרכז מיפוי ישראל לגביה לא יכולה להיות מחלוקת ו/או מהוועדה המקומית לתכנון ובניה, וכמו כן את תשריט החלקה מלשכת רישום המקרקעין.

14.        כאמור הנתבע 2 בהגינותו טען כי בית המשפט מוסמך להתיר במקרים מסוימים הגשת ראיה נוספת אף לאחר שלב הסיכומים, על מנת לעשות צדק. הנתבע 2 צירף פסיקה מתאימה. על אף האמור, ועל אף כי ממועד הגשת אחרון הסיכומים בתיק זה חלפה למעלה משנתיים לא הגישו התובעים כל בקשה מתאימה לעשות כן ואף לא צירפו כל ראיה מתאימה.

15.        בבחני את האפשרות להתיר לתובעים לצרף ראיה נוספת מטעמם נוכחתי כי הדבר לא יועיל למען עשיית צדק שכן אפילו תוכח זכות התובעים בשטח שבמחלוקת, נדרשת הבהרה רבתי ביחס למעמדו של הנתבע 2 בחלקה. שאלה זו נגזרת ממעמדו של הנתבע 1 בחלקה בכללותה, והיא טעונה הוכחה בראיות נוספות. בירור זה נדרש על מנת לאזן נכונה בין זכויות הצדדים השונים הנגזרת בראש ובראשונה ממעמדם כלפי המקרקעין הנטענים בכללותם (אם כברי רשות ו/או כחוכרים לדורות ו/או לכל היותר כשכרים בעלי זכות חוזית במקרקעין שאינה קניינית).

16.        עוד נשאלת השאלה האם ועד מושב אלקוש, מנהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית לארץ ישראל הם צדדים נוספים הנחוצים להליך זה, נוכח קיומה של טענה כי החלקה שבמחלוקת מצויה בקרקע השייכת ל"משבצת" במושב אלקוש כברי רשות, על פי הסכם משולש בין מושב אלקוש, הסוכנות היהודית לארץ ישראל ומנהל מקרקעי ישראל (פסקה 1.6 לסיכומי הנתבע 2).